לודז' ננטשה. כל מה שלמד בבית ספרו של הלל הוצא מחוץ לחוק, והמאבק המעמדי התחלף במאבק בין המינים. השליטה באמצעי הייצור תפנה את מקומה לשליטה באמצעי התקשורת, תחום בו אנשים נודדים הוכיחו את עצמם כמיומנים ביותר. מוות לגאונים הוא מעל הבינוניות. מעבר לבורות ומוות נצחי לתרבות ומטפחי אסתטיקה ואמנויות יפות. כס מלכות לכל דבר וולגרי. הבה נשרף קטורת לפני מזבח עגל הזהב, והשאר - פורצלן.

 הכל יהפוך לחילוני, לעולמי. אל האש עם מיסטיקה. בספרד, פרנקו מת ומגיע בורבון, גרסה חדשה של פפה בוטלס שייצרה זרעי ציפורים שאי אפשר לראות, ובאחד מאותם סיורים וציד פילים נגועים באורגיות אלכוהול, הוא הניח את השמירה שלו במדרגות. לצאת מהצריף, ולהיות כראש ממשלה מר בוט פלוני, שעל מצחו היה חותם שבעת סימני הממזר. המבט הבעייתי בעיניו של המכולת הניו יורקית היה סימן רע להתמוטטות כל מה שאהבתי והאמנתי בו.

את האמיתי והאותנטי יחליף תחליף: קפה במקום עולש, ז'בוגו במקום חזיר יורק. "מלחמה ושלום" המבוססת על אופרות סבון מאת ורגס יוסה ופיקאסו יתפוס את כס המלכות של ולסקז. הם היו אוסרים על מפצח האגוזים של צ'ייקובסקי כדי למלא את הנוער בצעקות קקופונית. סלע מצערת מלאה

 אלוהים, אם הוא היה קיים, היה הולך לכתוב באותיות שונות, החל עם והיה שולח לטבח אינטלקטואלים, הוגים, סופרים, יוצרי סרטים, אמנים רבים. ורגס יוסה חסר ההליכות, שהתאמן כצוער באקדמיה צבאית לא ברורה בפרו, עדיין לא עלה על הפרק, אלא באותן עיניים חסרות מנוחה של אותו יהודי שנראה כאילו עם רצון לשלוט בעולם, מוקף הספרים המטרידים של קפקא הזהירו שנהפוך לג'וקים. נגמר מה שניתן. בתמורה לצלחת עדשים (התקדמות), הם גוזרים עלינו מטמורפוזה.

 הלקח עבורי כנוצרי לא יכול להיות מר יותר, אבל בארוג' חשב כל הזמן שהנצרת אינו אלא מתחזה, מלאכתו, מיתוס יהודי שנועד לשים קץ לאימפריה הרומית. מאחורי העט שכתב את הבשורות, אגרות פאולוס ואפילו ספר ההתגלות נשמע צחוקם של ישראל כמו בתוך קופסה מטופשת ואלימה. הצחקוקים האלה נראו לי חילולי קודש, כמו חילול הקודש הם צחקוקי המיקרופון שסומנו על ידי הפאשיסט והאורקל הזה שמדבר בשם האינטראקונומית אדוארדו גרסיה סראנו, בנו של מי שהיה הבוס שלי. חחחח. העניין רציני מדי מכדי להתייחס אליו כבדיחה, הם רק רוצים להפוך אותנו לג'וקים.

מר ולדבאום הביט מהורהר, כאילו מהרהר בפרדוקסים ובאבסורד הגורל. "אחרי הכל, אני אנושי ולכן ניתן לשגיאה... האמנות היא ארוכה, החיים קצרים, ושום דבר אינו מה שהוא נראה", נראה היה שהתכוון בעיניו. לאחר מכן שיחק קלפים עם חבריו לגמלאי הגטו. בערך בחצי שלוש הביאה לו שרה, אשתו, ארוחת צהריים בטארטלט קטן, "בורשט" קלאסי עם הרבה חצילים, אבל בלי בייקון או חלופו. שרה הייתה מטרונית עם פנים אדיבות, בשר וחצאיות עד אצבעות הרגליים. הייתי כמו סבתא שלי. אולי זה נקרע מרומן בשביס זינגר. גבוה ומשופם, חובש פאה ללא כל תחבושת. בלי סלסולים (No frills), כמו שנהגו לומר.

היא גם הריחה ריח של יהודי, ריח של בשר ישן, של אנושיות עייפה, ללא ספק.

פעם הייתה לי החוצפה לשאול אותו:

– שרה, כשנמות, לאן יקחו אותנו?

האישה הסמיקה ולאחר היסוס קל הפנתה את השאלה לבעלה;

"תשאל אותו," אמר בנימה קרה בסימן התרפסות כמו גם חומרה. כיון שלנשים הטובות של ישראל אסור לדבר עם זרים, במיוחד אם הן גויות.

– הכתוב, – ענה, – אומר כי צדיקים יועדו לחיק אברהם. פושרים בלימבו או בטהרה עד שיכפרו על אשמתם, ולגהנה (גיהנום יהודי) מכל הרעים, ושם בגיהנום ינצלו בחברת כל השדים והחייטים.

 

(המשך יבוא)